פרולוג

יואב

26 שעות לאחר הבגידה

הכאב בלתי נסבל.

דם נוטף מאצבעותיו, שריריו נוקשים וגרונו חרוך מרוב שאגות. אבל כל אלו מתגמדים לעומת הכאב בלב שלו.

טילי שלו כבר לא כאן. 

יואב בולע עוד שלוק מהוויסקי וחוזר אל שק האגרוף. האגרופים שלו פוגעים בשק פעם אחרי פעם וכתמים של דם מלכלכים את העור השחוק. אולי ככה הוא ירגיש קצת יותר קרוב אליה, קצת יותר שייך לה.

לבעלת השם שלו, לנערה ששברה את לבו. לזאת שנלקחה מכאן ונתנה שם לבחור אחר, בזמן שהוא עצמו היה ממש שם ולא הצליח להגן עליה. כל זה מגיע לו, הדם והכאב והסבל, כי הוא פישל.

שוב.

החור השחור בלב שלו בולע עוד פיסת נשמה קטנה ויואב מרוקן את הבקבוק בלגימות גדולות. הטעם נוראי וצורב לו בגרון, אבל קהות משונה מעקצצת בעורפו. הוא לא הצליח להגן על הרואה שלו, ועכשיו קרלוטה תפסה אותה ולקחה אותה מי יודע לאן. הם ניסו לרדוף אחרי המסוק, הם ניסו לעצור אותו, אבל כבר היה מאוחר מידי ולא היה להם שום סיכוי.

ועכשיו יואב תקוע כאן במגדל, חסר אונים ובלי שום יכולת לעזור לה. כי ברגע האמת היא נתנה את שם הזיווג לדוב, במקום להעניק ליואב את שם הטוטם. אם תרז רק הייתה נותנת לו את שם הטוטם, הוא היה מרגיש אותה, הוא היה יודע איפה היא נמצאת. הוא היה יכול להחזיר אותה.

דניאל עשה טעות כשסימן אותו בתור ברסרקר. טעות גורלית שעלתה לו בחייו ועכשיו תעלה גם בחייה של תרז. יואב לא מתאים לתפקיד הזה, הוא לא ראוי לו.

הוא היה צריך להילחם על תרז יותר. הוא היה צריך להראות לה כמה היא יקרה לו, להראות לה שהוא יכול לשמור עליה. אולי אם הוא היה עושה את כל זה, היא הייתה מעניקה לו את שם הטוטם.

יואב מכה את השק עם יותר כוח והשרשרת מקרקשת מעוצמת המכה. השרירים שלו צורחים ממאמץ, אבל זה לא משנה. הוא יפסיק רק אחרי שיתעלף. רק ככה כל הכאב הזה יעלם.

מאחוריו דלת המעלית נפתחת, אבל יואב לא עוצר. הוא כבר סילק את כל הלהקה הראשונה כשהם ניסו לדבר איתו בפעמים הראשונות. זה לא יעבוד גם הפעם, שום דבר שהם יגידו לא יגרום לו להרגיש יותר טוב עם המצב הזה.

תרז נעלמה. טילי שלו, הרואה שלו, זאת שהוא היה אמור להגן עליה, נלקחה ממנו.

והלב שלו נשבר לאלפי רסיסים קטנים וחדים, שעכשיו נתקעים לו בצלעות בכל פעם שהוא זז. במקום שבו היא הייתה, יש עכשיו שדה קטל.

צעדים מתקרבים אליו מאחור. ריח מוכר מגיע לאפו, ושאגת הזעם מחרישה את אוזניו. יואב תולש את השק מהשרשרת ומעיף אותו לצד השני של הגג. השק פוגע ברצפה בקול חבטה נוראי.

מה הוא עושה כאן?

"לאט, לא באתי לריב איתך," הדוב אומר ויואב מתאפק לא להסתובב ופשוט לחבוט בו. לפחות פלג יחזיר לו, לא כמו ג'וני שרק התחמק כשיואב ניסה להילחם בו. אולי פלג אפילו יחטיף לו אגרוף בפרצוף ויואב יתעלף סוף סוף אל חוסר ההכרה המבורך. הוא לא ירגיש כלום לכמה דקות, ומה הוא צריך יותר מזה.

הזיווג של תרז. ה – ה – בחור שיבלה איתה את כל חייו. שיאהב אותה.

אם היא אי פעם תחזור.

רסיס נוסף נתקע לו בגרון.

"תעוף מפה," יואב נוהם ומנגב את הדם ממפרקי אצבעותיו. הוא לא מרגיש אותם יותר, אולי האלכוהול מתחיל להשפיע. "אני רציני, דוב. אם לא תתרחק מכאן עכשיו, אני – "

"אתה עדיין אוהב אותה?" פלג קוטע אותו בקול קשה.

דממה משתררת כשיואב בולע את הרוק בפיו. אולי הוא לא שמע טוב. אולי הוא כבר כל כך שיכור ומשוגע מכאב, שהמוח שלו מתעתע בו. אבל פלג ממשיך להביט בו בעקשנות, כאילו יואב מטומטם שהוא לא עונה מיד.

"אתה הזיווג שלה," יואב מצליח לומר בסוף ברישול. המילים חותכות את בשר פיו בדרכן החוצה.

"מה זה קשור," פלג עונה בעצבנות, "חתיכת דביל. אתה אוהב אותה או לא?"

יואב ממצמץ מבעד לערפילי האלכוהול. אם הוא אוהב את תרז? הוא לא מצליח לנשום בלעדיה. הוא מרגיש את חסרונה באוויר שנכנס לאפו, חסר את הריח שלה. היא שזורה בפעימות לבו.

"כן," הוא מצליח לומר בתבוסה. ברור שהוא אוהב אותה. ברור שהרגשות הנוראיים האלו לא נעלמו.

הקרקע פוגעת בברכיו וכאב מפלח את גופו. יואב אפילו לא שם לב שהוא נופל, ועכשיו ידיו על האדמה. הזעם מתערבב בכאב שמתערבב בבושה איומה. הוא לא אמור להודות בזה מול הזיווג האמיתי של תרז. זכותו של פלג לכעוס, לרצות להגן על מה ששלו. איזה מין אנימל מודה שיש לו רגשות לאנימלית מזווגת?

לא שיואב יעז אי פעם לפגוע בקשר שלהם. הוא הברסרקר של תרז, אין לרגשות האלו מקום.

אין מקום לאהבה שלו.

ראייתו מיטשטשת כשדמעות ממלאות את עיניו. הוא לא בכה כל כך הרבה זמן. הוא תמיד היה צריך להיות חזק בשביל אחרים. אבל עכשיו מול הדוב... למי אכפת.

פלג מניח יד על כתפו ומושך אותו לעמידה. רגליו מתנדנדות תחתיו, חסרות תחושה. הוא עוצם את עיניו בלאות. "אתה צריך להחטיף לי על מה שאמרתי."

"תסתכל עליי, אידיוט," פלג רושף והקול שלו מצווה. יואב לא מצליח להתנגד ועיניו פוגשות את הגוון הענברי המוזר שייחודי כל כך לדובים. "מספיק עם הרחמים העצמיים. תרז היא הזיווג שלי, אבל אתום יודע שהיא חשובה לשנינו, ואני לא יכול להחזיר אותה לבד. אתה מבין את זה?"

המילים מהדהדות ביניהם, אבל האלכוהול כבר זורם בדמו זמן רב מידי מכדי שיצליח לענות.

"יואב, אתה הברסרקר. אתה אמור לנהל את השבט כשתרז לא כאן," המילים קשות, אבל הקול של פלג רך פתאום. "אתה צריך להתאפס על עצמך בשבילה."

עיניו מתמלאות דמעות שוב ויואב עוצם אותן בכוח. הוא הברסרקר. כושל או לא, הוא עדיין הברסרקר, ויש לו עבודה לעשות.

"אני צריך שתעזור לי להחזיר אותה. אתה מסוגל?" פלג לוחש בעדינות, ידיו עדיין על כתפיו של יואב. הם תקועים בחצי חיבוק מוזר, קרובים יותר מידי. הפחד של פלג זולג ממנו באדוות.

יואב פוקח עיניים מבריקות. "אני אעשה הכל בשבילה."

פיו של פלג מתעקם בכאב. "אני יודע."

 

פרק 1

שבועיים לאחר הבגידה

היה יכול להיות גרוע יותר.

עשר מרצפות של חצי מטר לאורך. שתיים עשרה מרצפות לרוחב. חמישה צעדים קדימה, שישה צעדים שמאלה, להיזהר מהמיטה. 

יכולתי למות.

חמישה צעדים חזור, לדלג על האסלה. שישה צעדים שמאלה.

אלו שאני אוהבת היו יכולים למות.

אבל הם לא מתים, וגם אני לא.

אני מגיעה לקצה התא ומתחילה מההתחלה. החדר שכלאו אותי בו חסר חלונות ויש בו ריח תמידי של חומרי חיטוי ואוויר מעופש. הכל פה אפור וסטרילי, אפילו כיסוי המיטה עשוי ניילון אטום לנוזלים. הדלת עשויה מחומר מתכתי כלשהו, חסרת ידית ומנעול, ואת הקיר הרחב תופסת מראה ענקית.

אני נעצרת מולה ונועצת מבט בבבואה שלי. עיניים אדומות שמתחתיהן שקיות שחורות של עייפות, עור חיוור וכחלחל, שפתיים יבשות. והשיער שלי, מגולח חלקית במקומות שאליהם חוברו האלקטרודות, דביק ושמנוני במקומות האחרים.

 לא ירדתי במשקל, כי הם דואגים להאכיל אותי כאן, אבל מסת השריר שלי נעלמה והכוח שלי הידלדל. הם רוצים אותי חלשה, זה בטוח.

"ומה שלומכם הבוקר?" אני שואלת את המראה בקול וממשיכה לנעוץ בעצמי מבט ממוקד. כי המראה הזאת לא סתם כאן. הם צופים בי מהצד השני, בוחנים את ההתנהגות שלי, כותבים רשמים בפנקסים שלהם. כאילו אני חיית מעבדה.

ואולי זה מה שאני.

אני משתדלת לעטות הבעת פנים אטומה, חסרת רגש לחלוטין, וממשיכה להביט אליהם. או לפחות, אל המקום שבו אני חושבת שהחוקרים נמצאים.

חוקרים? מדענים? איך קוראים לאנשים שעושים ניסויים בבני אדם?

כי זה מה שקורה כאן מאז שדין בגד בי ועבר את שבועת הדם עם קרלוטה. הוא מסר אותי לידיו של לואיס בתמורה לשחרור של תומר, הבת שלו. בזמן הזה שבט הזאב, יחד עם שבט הדוב והרבאנימלים של שרית הצליחו להציל את הרואים מהמזימה של קרלוטה. היא ניסתה להדביק את כולם במגפה נוראית שמשבשת את היכולות האנימליות, רק כדי לשכנע את אחד הרואים להצטרף אליה.

אבל עכשיו היא לא צריכה את כל זה, כי יש לה אותי.

והיא נחושה לנצל אותי עד תום.

בימים הראשונים שלי בתא עשיתי הכל כדי לברוח. ניסיתי להילחם בשומרים שהביאו לי אוכל בפעם הראשונה. בעטתי ונשכתי ומשכתי בשערות, אבל על כל שומר שנפל הגיע עוד אחד, ועוד אחד. ובסוף גבר בחלוק הזריק לי חומר הרדמה והם התחילו להכניס את האוכל דרך פתח קטן בדלת, בלי לטרוח להיכנס.

בפעם הבאה שניסיתי לברוח מצאתי את עצמי קשורה למיטה בשלשלות למשך יומיים.

אז עכשיו אני מחכה. צועדת ברחבי התא ומחכה. לומדת את הרוטינה היומית ומחכה.

כי הלהקה הראשונה תבוא להציל אותי. יואב ופלג יבואו להציל אותי. ג'וני ותאיר ורחל וכולם. הם יבואו. הם חייבים לבוא. הם לא ישכחו אותי פה, איפה שזה לא יהיה.

אני בולעת את הגוש הכבד בגרוני ומשתדלת לא להתעמק במחשבה הזאת. כי אין לי מושג איפה אני. קרלוטה הייתה יכולה להטיס אותי לכל מקום בעולם. מי יודע, אולי אני בבונקר תת קרקעי בקוטב הצפוני, או באיזה מתקן סודי באפריקה. אולי אני במקום כל כך נידח, עד שהלהקה לא תצליח לאתר אותי לעולם.

אני מתרחקת מהמראה לפני שעיניי יתמלאו דמעות וממשיכה באימון הבוקר שלי. חמישה צעדים קדימה, שישה הצידה. אחרי ששחררו אותי מהשלשלות התחלתי לחקור את המקום. ניסיתי למצוא רמזים למיקום שלנו. חיפשתי נמלים, יתושים, חרקים שהצליחו להיכנס פנימה דרך פתחי האוורור, אבל הדבר החי היחיד בתא הזה הוא אני.

אולי אנחנו על רחפת באמצע השמיים. מי יודע.

רעש מתכתי נשמע וחריץ קטן נפתח בתחתית הדלת. מגש פלסטיק מחליק פנימה, ועליו צלחת עם טוסט ופירות. בכוסית פלסטיק קטנה מחכות לי שתי גלולות לבנות.

אני בוהה בכוס והלב שלי פועם באוזניי באזהרה. פי מתייבש.

"לא נראה לי," אני אומרת בקול רם ושופכת את תכולת הכוס לאסלה. שתי דקות אחר כך החריץ נפתח שוב וכוס נוספת מוחלקת פנימה. אני מעיפה מבט מלוכלך לכיוון המראה הדו כיוונית.

"אני לא עומדת לבלוע אותם," אני מודיעה להם. בכל פעם שהכדורים האלו הופיעו על המגש שלי, חיכה לי אחר כך ביקור בחדר האלקטרודות. וזאת לא חוויה שאני רוצה לחוות שוב.

רעש סטטי נשמע בחלל החדר, וקול גברי אדיש אומר באנגלית. "אם לא תבלעי אותם דרך הפה, נמצא דרך אחרת להכניס את החומר."

ואני מאמינה לו. זאת תהיה דרך לא נעימה בכלל.

אני ממשיכה לנעוץ מבט מתריס במראה עוד רגע ארוך, ואז מתקפלת וצועדת אל המגש בתבוסה. אני לועסת את האוכל באיטיות, מנסה למתוח את הרגע עוד קצת.

כל עוד אני אוכלת הם לא ייקחו אותי לשם. הם לא יפגעו בי. הם צריכים לחכות שאבלע את הכדורים הארורים קודם.

אבל בסוף הצלחת ריקה ונקייה מכל פירור, ואני נאלצת לבלוע את שני הכדורים בכוח. הם נתקעים לי בגרון וכמעט עולים בחזרה עם כל מה שאכלתי.

אני ארצח את קרלוטה. אם היא רק תראה את הפרצוף שלה.

הכדורים פועלים מהר. תוך כמה רגעים הגפיים שלי הופכות לכבדות וחסרות תחושה, ואני מתיישבת על המיטה כדי לא להתרסק. כששדה הראייה שלי מתחיל להיטשטש, הדלת נפתחת ושני שומרים נכנסים.

הם נעים מהר, או שאולי אלה הכדורים שמבלבלים אותי. ופתאום ידיים חזקות מרימות אותי לעמידה ואני נגררת החוצה אל מסדרון קליני למראה. הכל לבן, מבריק ומדיף ריח של תרופות.

הבטן שלי מתהפכת ואני עומדת להקיא, ופתאום אני בחדר האלקטרודות. מושיבים אותי בכיסא ורצועות עור עבות מחזיקות אותי בידיים וברגליים. איפשהו מסביב החוקרים מדברים בגרמנית שקטה.

האוויר כאן קר יותר, וזה חסד שהם מעניקים לי. כי תכף האלקטרודות יפעלו והגוף שלי יישרף. 

מולי יש כיסא נוסף. הוא ריק, אבל לא לאורך זמן.

אני שומעת את הצרחות עוד לפני שהם מכניסים את האישה. זאת תמיד אותה אישה, בחורה צעירה עם פנים צהבהבות ועצמות לחיים בולטות מרוב רזון. היא נאבקת בהם בכוח, מנסה לנשוך את הזרועות של השומרים, אבל היא הרבה יותר חלשה ממני. היא בקושי מצליחה להתקרב מספיק כדי לפגוע בהם.

אולי בגלל זה הם לא מסממים אותה.

האישה פונה להביט בי עם דמעות בעיניים. "סליחה!" היא בוכה באנגלית עם מבטא מסורבל, "אני כל כך מצטערת על זה!"

"זאת לא אשמתך," אני עונה בלשון כבדה. לפחות, נדמה לי שאני עונה.

הם מושיבים אותה בכיסא בעדינות, אבל גם אותה קושרים. היא ניסתה לברוח בפעם הראשונה שלי כאן.

"אתם מפלצות," היא נושפת ואז עוברת לגרמנית מהירה שנשמעת כמו רצף קללות. החוקרים בחלוקים לא מגיבים, רק ממשיכים להתעסק בשולחן המתכתי שמולם.

ואז כולנו מחכים.

אני נעלמת. קטעים שחורים של חוסר הכרה, הבזקים של שיחות חלשות מרחוק, שני שומרים מתנועעים בחושך.

בסוף החומר שהם נתנו לי מתפוגג ואני שוב בהכרה. אחד החוקרים מכוון פנס לעין שלי בהבעה אטומה.

"את ערה, העלמה בייקר?"

"אתם לא יכולים לעשות את זה עם הסמים?" אני שואלת בפה יבש ומתפללת למים.

הוא לא טורח לענות ואני כבר יודעת את התשובה. הם מסממים אותי כדי לקשור אותי בכיסא הזה, אבל את האלקטרודות הם ישימו רק כשאני בהכרה מלאה.

המחשבה מעבירה בי גל אימה נוראי ואני זזה בכיסא, בודקת את הקשרים ההדוקים. אולי הם לא קשרו אותי טוב, אולי אצליח להיחלץ מכאן. "אתם לא חייבים לעשות את זה, קרלוטה מנצלת אתכם," אני אומרת במהירות כשהחוקר מתחיל להרים את החוטים שמאחוריי. "אתם עדיין יכולים להתחרט, אני בטוחה שאם תלכו למשטרה אז – "

"ניסוי מספר שמונה," החוקר קוטע אותי, "נסיינית מספר אחת, תרזה בייקר. במצב גופני תקין – "

" – אני בטוחה שאם תשתפו פעולה עם המשטרה לא תיענשו – "

"שרדה את הניסויים הקודמים עם פגיעות חיצוניות בלבד. נבדקו האונה האינסולרית והקורטקס הפּרֶה-פרונטלי בגירוי משתנה. בניסוי זה ייבדקו המשתנים בעוצמה גבוהה יותר – "

"לא!" אני לא מצליחה לעצור את עצמי, "בבקשה לא!"

החוקר עוצר סוף סוף ופונה להביט בי. "העלמה בייקר, אם תהיי רגועה יותר יכול להיות שזה יכאב פחות."

"יכול להיות?" אני כמעט בוכה, "למה, למה אתם עושים לי את זה?"

זוויות פיו מתעקמות. "בתוך המוח שלך קיימות התשובות להרבה מהמחלות של המין האנושי."

"לא," אני מתייפחת, "אני מבטיחה לך, אני לא יודעת כלום."

"את לא יודעת, אבל המוח שלך יודע. הוא יודע איך לשנות את צבע השיער שלך, את צבע העיניים שלך. את רואה, אבל עושה דברים שרואים לא אמורים לעשות. זה המוח שלך, הוא מיוחד במינו, הוא יודע לתפעל אזורים שאנחנו חוקרים במשך שנים ועוד לא הצלחנו להבין מה התפקיד שלהם. את מרתקת."

ואת המילים האחרונות הוא אומר עם ניצוץ מוזר בעיניו הבהירות, והלב שלי צונח לתחתונים.

מרתקת. כמו מוצג במוזיאון, כמו חיה משומרת בצנצנת מלאה פורמלין.

האישה מולי מתחילה לבכות ולצרוח בגרמנית. החוקר מתעלם ממנה שוב ומתחיל לחבר את האלקטרודות לראש שלי. מגע הגומי קר ורטוב, ואצבעותיו של החוקר עדינות כשהוא עוטף את הגומי בדבק.

בפעם הראשונה אחת האלקטרודות נפלה והיינו צריכים להתחיל הכל מהתחלה. התעלפתי פעמיים באותו יום.

האישה משתתקת כשכל החוטים במקום והראש שלי כבד מכל התוספות.

"דקה לתחילת הניסוי," החוקר מכריז ומתחיל להתעסק בכפתורים של המכונה. החוקרת השנייה דוחפת לי חתיכת בד לפה כדי שלא אנשך את הלשון. אני תופסת בידיות הכיסא ונועצת את ציפורניי בתוך המתכת. מה שעוד נותר מהן נשבר לחתיכות.

"תחילת ניסוי מספר שמונה."

ואז אני צורחת.